חמישה מיני עופות פולשים מוגדרים בתקנות הגנת חיית הבר כ”מזיק” והם: דרור הבית, עפרוני מצויץ, עפרוני השדות, בולבול ועורב אפור.
ארבעת הראשונים הוכרזו כמזיקים בתקנות משנת 1955 ואילו העורב האפור הוכרז כמזיק, החל מה 1 לספטמבר 2006. אתו הוכרז כמזיק גם העורב ההודי (מין פולש החי באזור אילת). משמעות חיית בר שהוגדרה כ’מזיק’ היא שאין איסור לפגוע בה מכוח חוק הגנת חיית הבר. ברור שהפגיעה חייבת להיות בהתאם לחוקים אחרים כמו צער בעלי חיים ואם משתמשים ברעל, השימוש צריך להיות בהתאם לחוקים.
מינים פולשים = מין לא מקומי, אורגניזם שהתפתח במקום אחר, הועבר ע”י האדם והתבסס (=מתרבה ומתפשט) באופן מכוון או בטעות במקום חדש מחוץ לתחום הגאוגרפי בו התפתח באופן טבעי. הגידול באוכלוסייה, בצריכה וברמת החיים וניידות האדם גורמים לפלישות חסרות תקדים של מינים פולשים. פלישות ביולוגיות אלו גורמות להשפעות קיצוניות, לעיתים בלתי-הפיכות, לחקלאות ולמשאבים הטבעיים. המינים הפולשים מאיימים על מגוון המינים, על המערכת הטבעית ותפקודה.
מינים פולשים הם הגורם השני בחריפותו להכחדת מינים טבעיים (אחרי אובדן בתי גידול): בין השאר הם מתחרים במינים המקומיים על משאבים, טורפים אותם ומפיצים בקרבם מחלות.
העופות הפולשים בישראל הבעייתים ביותר הם: מיינה מצויה, דררה, צוצלת, דרור הבית.
הוא אחד ממיני הציפורים הנפוצים ביותר החיים בסמיכות קרובה לבני האדם. קצב הריבוי הגבוה שלו (7 מחזורי קינון בשנה), כמו גם מאפיינים אחרים, הפכו אותו במשך השנים למטרד משמעותי בסביבות מגורים כמו גם בשטחים תעשייתיים. דרור הבית לפי החוק נחשב ל”מזיק”, גורם לנזק רב לגידולי שדה.
מזון: דרור הבית מעדיף מזון צמחי – פרות, ניצנים, נבטים, נצרים רכים, עלי כותרת של פרחים. אך הוא ניזון גם מחרקים, זרעים, משאריות מזון ומאשפתות. לכן קל מאד למשוך דרורים לפינות ההאכלה. את גוזליהם, ובמיוחד בימיהם הראשונים, הם מאכילים בעיקר בחרקים.
ההטלה: בארץ מתחילה לרוב בסוף חודש מרס ואף בראשית אפריל, אם כי לעתים ניתן למצוא הטלות כבר במשך פברואר.
תטולה: בתטולה יש על פי רוב 6-5 ביצים. נקבות בוגרות ומנוסות עשויות להטיל אף 7 ביצים, אך לעתים יש בתטולה רק 3 ביצים.
דרור הינו ציפור קטנה המסוגלת להכנס לחורים קטנים של 2/2 ס”מ ומעלה. הדרורים מקננים בתוך כוכים חשוכים ומעדיפים פתחי כניסה קטנים מאד.
TRISTIS משפחת הזרזירייםהמיינה המצויה היא מין מזרח אסיאתי, “פולש”, שהתבסס בישראל – כפי שקרה במדינות רבות בעולם, בעקבות בריחה ושחרור מכלובים. הן תועדו בישראל לראשונה במהלך שנות התשעים וכיום ניתן לראות ולשומע אותן כמעט בכל יישוב בארץ.
המיינות ניזונות בעיקר על הקרקע – הן אוכלות מגוון רחב של מזונות, כולל שאריות ופסולת מזון. לכן קל לפגוש בהן בקרבת מגורי אדם, המיינה מתחרה עם ציפורים על המזון וטורפת גוזלים.
למאינות יכולת התאמה מדהימה לסביבתן – הן נעות בבודדים, זוגות ואף להקות קטנות, מנצלות מגוון רחב של מזונות ואינן מהססות לשתף פעולה כשצריך להתעמת עם מתחרים פוטנציאליים. גם בתחום הקינון גמישותן רבה משל מינים מקומיים רבים – המיינות מקננות במשך חודשים רבים בשנה בעצים, בבתים, ברמזורים, בשלטים, בעמודי תאורה והיכן שרק אפשר.
